מדיניות כלכלית היא סט של צעדים הננקטים על ידי הממשלה או הבנק המרכזי בכדי להשפיע על הכלכלה. מדיניות כלכלית יכולה להיות מרחיבה, כלומר מעודדת צמיחה כלכלית, או מצמצמת, כלומר מרגיעה את הכלכלה. ישנם שני סוגים עיקריים של מדיניות כלכלית – מדיניות מוניטרית ומדיניות פיסקלית. ההבדל העיקרי ביניהם הוא שהמדיניות המוניטרית מנוהלת על ידי הבנק המרכזי, בעוד שהמדיניות הפיסקלית מנוהלת על ידי הממשלה. מדיניות מוניטרית מתמקדת בשליטה על היצע הכסף במשק בעוד שמדיניות פיסקלית מתמקדת בהוצאות והכנסות הממשלה.

מדיניות מוניטרית

מדיניות כלכלית שמטרתה להשפיע על היצע הכסף והריבית. הבנק המרכזי יכול להשתמש בכלים שונים כדי להשיג את המטרות הללו, למשל:

1. שינוי הריבית – הבנק המרכזי יכול לשנות את הריבית חסרת הסיכון במשק, מה שמשפיע על עלות ההלוואות. העלאת הריבית גורמת להקטנת הביקוש לכסף, מה שיכול להוביל לירידה באינפלציה והורדת הריבית גורמת להגדלת הביקוש לכסף, מה שיכול להוביל לעלייה באינפלציה כיוון שעלות הכסף פוחתת. ניתן להרחיב ולהבין את הקשר בין שינויי הריבית לאינפלציה ובנוסף להכיר את האינפלציה מצד הביקוש ומצד ההיצע.
2. רכישות אג”ח – הבנק המרכזי יכול לרכוש אג”ח מהציבור, מה שגורם להגדלת היצע הכסף. הגדלת היצע הכסף יכולה להוביל לעלייה באינפלציה.
3. מכירות אג”ח – הבנק המרכזי יכול למכור אג”ח לציבור, מה שגורם להקטנת היצע הכסף. הקטנת היצע הכסף יכולה להוביל לירידה באינפלציה.
4. דרישות הבנק המרכזי –  הבנק המרכזי יכול להקשות על הבנקים ולדרוש מהם להחזיק יותר מזומן ביחס לנכסים הקיימים של הבנק. לדוגמה, אם הבנק המרכזי דורש מהבנקים להחזיק 10% מזומן ביחס לנכסים שלהם ולמחרת מוריד את זה ל 5%, יש יותר כסף שהבנק יכול להלוות. כסף “משתחרר” לבנק והוא יכול להתחיל להלוות אותו. כמות כסף גדולה יותר שניתן להלוות תגרום להגדלת הביקוש למשאבים, בעוד כמות כסף קטנה יותר שניתן להלוות תגרום להקטנת הביקוש.

שימושים עיקריים במדיניות מוניטרית

1. להוציא את הכלכלה ממיתון – מדיניות מוניטרית מרחיבה יכולה לשמש כדי להוציא את הכלכלה ממיתון על ידי הגדלת הביקוש למשאבים.
2. להילחם באינפלציה – מדיניות מוניטרית מצמצמת יכולה לשמש כדי להילחם באינפלציה על ידי הקטנת הביקוש למשאבים.
3. להגדיל את הצמיחה הכלכלית – מדיניות מוניטרית מרחיבה יכולה לשמש כדי להגדיל את הצמיחה הכלכלית על ידי הגדלת הביקוש למשאבים.

מדיניות פיסקלית

מדיניות כלכלית שמטרתה להשפיע על הכלכלה באמצעות הוצאות הממשלה והמיסים. הממשלה יכולה להשתמש בכלים שונים כדי להשיג את המטרות הללו, כגון:

1. הוצאות ממשלתיות – הממשלה יכולה להגדיל או להקטין את ההוצאות שלה, מה שמשפיע על הביקוש הכללי במשק. הגדלת ההוצאות יכולה להוביל לעלייה בביקוש, מה שיכול להוביל לצמיחה כלכלית. לדוגמה, יצירת מקומות עבודה. הקטנת ההוצאות יכולה להוביל לירידה בביקוש, מה שיכול להוביל לירידה בצמיחה הכלכלית.
2. מיסים – הממשלה יכולה להעלות או להוריד את המיסים, מה שמשפיע על ההכנסות של האזרח. העלאת המיסים יכולה להקטין את הכסף הפנוי שיש לאזרחים, מה שיכול להוביל לירידה בהוצאות האזרח וכך לקרר את האינפלציה והורדת המיסים יכולה להגדיל את הכנסות האזרח מה שיכול להוביל לעלייה בהוצאות האזרח לדוגמה, במהלך תקופת הקורונה ממשלת ארה”ב חילקה צ’קים לכל האזרחים, גם לאזרחים העשירים וגם לעניים כאחד, כל אחד קיבל כסף חינם ולמעשה הכסף הפנוי גדל.

היחס בין מדיניות מוניטרית ופיסקלית

מדיניות מוניטרית ופיסקלית הן שתי דרכים חשובות שבהן הממשלה יכולה להשפיע על הכלכלה. שתי המדיניות יכולות לשמש יחד או בנפרד על מנת להשיג מטרות כלכליות.

לדוגמה, אם הממשלה רוצה לעודד צמיחה כלכלית, היא יכולה להשתמש בשילוב של מדיניות מוניטרית ופיסקלית. הממשלה יכולה להוריד את הריבית כדי להגדיל את הביקוש לכסף, והיא יכולה גם להגדיל את ההוצאות שלה כדי להגדיל את הביקוש הכללי וליצור מקומות עבודה נוספים במשק.

במקרים מסוימים, הממשלה עשויה להשתמש רק במדיניות מוניטרית או רק במדיניות פיסקלית. לדוגמה, אם הממשלה רוצה להילחם באינפלציה, היא יכולה להעלות את הריבית כדי להקטין את הביקוש לכסף.

לסיכום, מדיניות מוניטרית ופיסקלית הן שתי דרכים שבהן הממשלה או הבנק המרכזי יכולים להשפיע על הכלכלה. מדיניות מוניטרית פועלת על ידי שינוי היצע הכסף והריבית, בעוד שמדיניות פיסקלית פועלת על ידי שינוי הוצאות הממשלה והמיסים. חשוב להשתמש במדיניות כלכלית בזהירות ולהיות מודעים לסיכונים הכרוכים בשימוש בה, לא לחנוק יותר מידי את המשק עם מדיניות מצמצמת ולא להרחיב יותר מידי את המשק לכדי אינפלציה.